תגובות לתערוכה

4.9.2011 דרורה וייצמן:

הי מרגו,

עכשיו דרורה. היה לנו יום כייף. החל ממזג האויר האביבי, עיקר בתערוכה שלך והמשך בכל המסביב.

בתערוכה הרגשתי משהו כמו בסרט של היצ'קוק, רק עם יותר צבע. כיור עם קולפן, קליפות וקרש חיתוך כזה אדום? מפחיד.

עכשיו אני נזכרת משום מה גם בסרט "נערה עם קעקוע דרקון". באנלוגיה אני רואה בציור הזה את הורדת השכבות החיצוניות, שהן בדרך לאשפה, והקרש כמו שכבה חשופה.

פתאום אני נזכרת גם בתמונה מתוך "ברבור שחור": היא מגרדת לעצמה את העור עד זב דם...

הכל נראה כה דואלי. יופי של מצע עץ עם בצק וחיתוכי לבבות בדרך להיות עוגיות. אבל אלוהים, לבבות חתוכים! אני קוראת את הציור מילולית. בשביל להיות לבבות הם נחתכו בשבלונה חדה מתוך איזשהו שלם, ומי ידע מה יצא מהן בגהינום התנור. לא אדע אם "נשרף לי הלב" או "לאכול את הלב".

ציורי המאפינ'ס הם ממש לב המאפליה. אולי לא סתם המילה מאפליה מכילה בתוכה את המילה מאפה. זו לא סתם חשיכה אלא כזו שיש בתוכה התרחשות. פוטנציאל קסום להצלחה, להזנה מתוקה שיש בה נחמה (זוכרת את המאפנ'ס שהבאת לפגישת האמניות בת"א), באותה מידה אפשרות לכישלון, להתפחמות, ואולי קיימת עוד אפשרות מעבר לפאזה אחרת, כמו מנוזל למוצק.

אהבתי את משחק המילים "עף אחד". מה היית עושה אם היית צריכה לתרגם לאנגלית? בכל אופן הבדידות נמצאת שם בתוך הקלילות, ובתוך האווריריות יש גם תקיעות (השידרה העקומה של האהיל). מן כדור פורח שאינו משוחרר מחבל הטבור.

אז בדקת באויר במרומי התיקרה, בחום בתוככי התנור, וגם על פני השטח הירחיים המחפשים הרמוניה בין שמיים וארץ, ויש שם אפילו אנשים, מה שגורם לי להחליט על סיכוי לטוב.

בדקת גם בעבר. והדימויים מהאחווה הקיבוצית מתחברים כל כך מעניין לגלריה הספציפית הזו. מן סלט, אבל כמו הסלט שציירת: עולם עגול ושלם, משתקף בדפנותיו, מזוהה דיו, עלום במידה, נמצא בתהליך עירבוב. כל שלב הוא כמו גילגול שיתכלה, וזה בכלל לא יהיה סוף העולם, רק שלב. תוך כדי, אני מגיעה למסקנה שאת מראה את המתנות של החיים.

כשראיתי את התערוכה ניסיתי להתעלם מדמותך הנראית לפעמים כה עדינה ושברירית וחשבתי שמי שמציירת כך נמצאת במקום חסון ומסוגלת להתבונן ולהשקיף על הדברים מן הצד.

שלך

דרורה

16.4.2011 סורנה

היי מרגו,
ביקרנו היום בתערוכה , זאת אומרת יחד עם אלכס , בעלי ושני ילדיי ונהנו מאד.
אני מצטערת , אני חייבת להשתמש בסופרלטיבים ואת יכולה לגחך אם את רוצה על
העילגות שלי , על חוסר התחכום.. בעיניי את אמנית ענקית!היכולות הטכניות
היוצאות מן הכלל שלך ,מצליחות להעביר בצורה מאד מרגשת ומצמררת את
ההתמקדות בסיטואציות כאילו סתמייות או כאילו מרוחקות ממך ולמוסס ולשרוף
בהן את הרגש.
העוגיות כמטאפורה לנשמה או לנשמות , המתקיימות כאסירות הנדונות להתפחמות
מטילה אימה ועצב על שום שקדמה לכך עשיה מלאת תקווה.
כמו בתערוכה הקודמת שלך בנתניה , לפני שנה וחצי , את מתארת סיטואציות
הכוללות פעולה ופועלים אשר המלאכה , ההתכווננות וההצלחה שלהן מוטלת בספק.
כמו בתערוכה הקודמת את בראת עולם שאליו את שואבת את הצופה ונוטעת בו את
התקווה ובאותה עת שוללת ממנו אותה- היו ימים שהאנושות קיוותה,כשהאדם
הראשון הלך על הירח , אך התקווה האוטופית שלוותה לאותו מעשה איננה עוד.
התערוכה הזו למרות החלל המוצלח שבו היא מוצגת , בעיניי צריכה להיות חשופה
לקהל הרבה יותר גדול ולהמצא במוזיאון.
אני מקווה שתציגי באחד מהמוזיאונים בקרוב , את ראויה לכך!
מאחלת לך וליערה רק טוב ומצטערת שלא יצא לנו להפגש.

להתראות ,סורנה.

18.4.2011 חמוטל שלו:

יקירות אהובות, 

עמרי ואני בילינו בתערוכה המדהימה של מרגו ביום שישי. התקשרתי אליכן בהתרגשות כשיצאנו אבל הטלפונים היו סגורים (אחכ הבנתי שהייתן באיזו סדנה?).

היתה חוויה מרגשת, חודרת ללב ומעוררת השראה.

אמנם חלק גדול מהעבודות ראיתי לפני כן בסטודיו ובתמונות, אך העוצמה של כולן יחד בתערוכה והדרך שבחרת/ן להציג אותן הביאה משהו חזק שנכנס ישר פנימה. הרגשתי את זה ממש פיזית בגוף. התמונות נוגעות היישר בבטן, בלב, בנקודות הכי עמוקות בגוף. אני אמנם לא מבינה כלום באומנות אבל הן עשו לי ולשנינו משהו חזק.

עמדנו שעה ארוכה מול תמונת הילדים עם החליליות (טון, מרקר, תה?- לא הייתי בטוחה...), אני כמובן ישר התחלתי לבכות. נכנסנו לשיחה ארוכה ועמוקה על היחיד והקבוצה, הרצון להיות ייחודי מחד והפחד להיות אחר, שונה, מאידך. מה בין "ללכת אחרי הלב" ו"ללכת אחרי העדר" ובין מה שבפנים למה שבחוץ, הרצון ב'יחד' הצורך בקרבה ובחום והצורך בחופש של ה'בנפרד'. על חשיפה- למה, כמה, עד כמה, איפה ומתי ועל השילוב של כל אלו יחד. זכרונות ילדות ואחרים ועוד ועוד ועוד ועוד.

השיחות גלשו גם לנסיעה בחזרה והתערוכה הותירה בשנינו תחושות, מחשבות ורגשות שהמשיכו ללוות.
המון נשיקות ואהבה
ותודה!
חמוטל