כשהלכנו על הירח 29/3/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ. " קרה לי משהו ממש מפחיד בדרך לעבודה. פרא אדם אחד עקב אחרי וניסה להוריד אותי מהכביש היום. זה מימין לנהג פתח חלון והראה לי משהו, כאילו תעודת שוטר אבל זה נראה כמו כרטיס גירוד של חישגד. אני יודעת איך נראה כרטיס חישגד, כי ציירתי מלא כאלה. הוא צועק לי מהחלון "תרדי לשוליים, תרדי לשוליים!". ברור שלא ירדתי לשוליים!

הייתי כל כך מבוהלת ששכחתי את המספר של המשטרה והידיים רעדו מידיי מכדי שאתקשר אליך. אבל זה לא נגמר בזה. אחר כך קרה הקטע הביזארי עם הספרית. אבל זה סיפור לבלוג אחר".

י.: "אמרתי לך לא לעשות תנועות ידיים לאנשים ברכבים. משוגעים פה. עוד יוציאו אקדח וירו בך. אל תעשי את זה שוב."

מ.: "טוב."

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

י.: "מעניין שהתחלת את הבלוג בכתיבה מטאפורית וככל שעובר הזמן, את נוחתת."

מ.: "כוח המשיכה של כדור הארץ חזק משל הירח."

כשהלכנו על הירח 27/3/2011

י. : "מה קרה כשהלכנו על הירח?"
מ.: זה מה שסמסת לי לפני כמה שבועות, כשקראת את "היינו העתיד" של יעל נאמן:
"כמו פקירים הלכנו, מבוגרים וטף, על פני ירח שאיש לא רצה לגלות".
ככה את ואני הבנו שאנחנו לא לבד.

אני מרגישה שעם כל התובנות שרכשתי בשנה האחרונה, אני שוב ושוב צריכה לעכל את הדבר החשוב מכל: אין לי שליטה על שום דבר, חוץ מאשר על ההתנהלות שלי בעולם ועל הזמן, מחשבה ורגש שאני בוחרת להקדיש לדברים. זה נשמע פשוט יחסית אבל אני כרגיל מאותגרת. רצות לי אלף ואחת מחשבות בראש. אני אמורה לחשוב על התערוכה אבל הגיעה חדשה שלא נותנת לי מנוח. היא העירה שוב את כל השדים. אני מבינה שבכל פינה הם יחכו לראות איך אני מגיבה. זה לא מבחן ואין דרך נכונה להגיב אבל למען עצמי, אני מאחלת לעצמי את היכולת "לא להתעכב על הדברים", כפי שאמא שלי מנסה ללמד אותי מאז ילדות ( אני מאד משתדלת. יש שיפור, אמא).

כשהלכנו על הירח 25/3/2011

טון 2011, 110x80 סמ', מרקר ותה על דיקט מעובד

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ.: "בחנתי את המצב החדש על ציור הנוף החדש, לראות אם הוא עוזר לתת מבט רחוק על הדרמה. יתכן ואצטרך עוד ציור של תעופה לפני התערוכה."

כשהלכנו על הירח 19/3/2011

צילומי ציורים לתערוכה: ליאור חורש ואילן שגב

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח"

מ.: "היתה מסיבה. בחדר אוכל. ברגע האחרון החלטנו ללכת. כבר כמה ימים שומעים מהתיכון מעבר לשביל מוסיקה של מסיבות והכנות לפורים. תלו בכל הקיבוץ פטריות מקרטון ביצוע צבועות באדום ולבן. תלו על העצים והגדרות ועל הפסלים ובולט שנושבת כאן רוח של חגיגה. לפתע, באמצע הלילה, מצאנו עצמנו מחופשות והולכות לחדר האוכל שאנחנו בימים רגילים לא נכנסים אליו, אלא שהפעם, אולי בזכות המוסיקה, התחפושות והחושך היחסי, יכולנו להכנס פנימה ולרקוד לכמה שעות. רקדנו לצד האנשים שאנחנו עכשיו חיות לצידם. אני לא בטוחה שאי פעם חוויתי חוויה כזו של ביחד, של מקום ושל שבט שבו כולם מכירים את כולם והצעירים רוקדים בה יחד עם בני הדור של ההורים והסבים. יש בזה יופי וקסם שלא מוכר לי ושעם וודקה רדבול אחד עבר כערב מוצלח."

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

י.: " תיכף מתחיל האח הגדול. ת'באה לראות ?"

כשהלכנו על הירח 17/3/2011

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

י.: : "תקראי את זה. שיר של הסופר ומשורר ריימונד קארבר:"

פחד

פחד מהיום שמכונית משטרה תיעצר ליד הבית.

פחד מלהירדם בלילה.

פחד מלא להירדם.

פחד מהעבר שיעלה לפתע.

פחד מההווה שיעלם.

פחד מהטלפון שמצלצל באמצע הלילה.

פחד מסופות ברקים.

פחד מהאשה המנקה שיש לה נקודה על הלחי!

פחד מכלבים שנאמר שאינם נושכים.

פחד מחרדות!

פחד שיקראו לי לזהות גופה של חבר מת.

פחד שייגמר לי הכסף.

פחד שיהיה לי יותר מדי, למרות שאנשים לא יאמינו לזה.

פחד מפסיכולוגים שיכינו עלי פרופיל.

פחד לאחר, ופחד להגיע לפני כל האחרים.

פחד מכתב ידם של ילדי על מעטפות.

פחד שהם ימותו לפני, ואני ארגיש אשם.

פחד מהאפשרות שאצטרך לגור עם אמי, בגילה המבוגר,

ובגילי.

פחד מבלבול.

פחד שהיום הזה יסתיים באקורד לא שמח.

פחד שאתעורר ואראה שהסתלקת.

פחד מלא לאהוב, ופחד מלאהוב יותר מדי.

פחד שמה שאני אוהב יהיה רעל לאלה שאני אוהב.

פחד מהמוות.

פחד מחיים ארוכים מדי.

פחד מהמוות.

אמרתי את זה כבר

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ:. "את הולכת לעבודה ואני הולכת לסטודיו לפגוש את הצלם שיצלם לי את הציור להזמנה. אחרי זה אני נוסעת איתך למוסך להביא את האוטו שתוקן אחרי תאונה. אחרי זה ניקח מפתח של חדר האירוח ונפתח שם את החלונות ואת שוב תלכי לעבודה. אחרי זה נפגוש חברים ונאכל ארוחת ערב ונחליט אם הולכים מחר לראות את הוילה בת השבעה חדרים עם הבריכה והג'קוזי שהבעלים שלו הזהיר שאסור לעשות שם מסיבות או אירוח או רעש. אם אפשר לגור שם עם חיות, לא שאלנו."

כשהלכנו על הירח 14/3/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ.: "מה שקרה זה שחלמתי חלום. חלמתי חלום שאני נער ואני שוחה בים. אני צולל עד קרקעית האוקיינוס. המים צלולים. אני לוקח נשימה עמוקה פנימה ונושם לתוכי את כ-כ-כ-כ-כ-ל המים של כל האוקיינוסים שבכל העולם. אני הולך על החול שבקרקעית הים ואוסף קונכיות יפות ובוהקות ולפתע אני מבין שאני צריך לנשוף ובנשיפה אוציא מתוכי את כל האוקיינוס החוצה ממני. אני יודע שברגע שאמשיך לנשום, אתבע וכל שאר האנשים גם.
התעוררתי בבהלה וגם בתחושה מיוחדת של עוצמה גדולה.

אחרי כמה ימים היה רעש אדמה וצונאמי ביפן.
מאז ומתמיד אני חשה דברים עוד לפני שהם קורים.
כל השבוע היתה לי סחרחורת ותחושה של עצבנות וחוסר יציבות רגשית ופיסית.
לא עוזר לעולם שיש לי אמפטיה כל כך גדולה.
מאז הצונאמי אני חשה צורך הולך וגדל לעוף אל המרחבים השמיימיים.
אולי כמה ימים בסטודיו יעזרו".

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

י.: "התקשרתי לשאול אם יכולים לצלם לך את העבודה להזמנה. כבר בחרת את העבודה, נכון?

מ.: "כן, זוכרת? בחרנו את הרוקדות בשדות עם הדוב הנעלם מימין שמנסה להשתלב בקבוצה משמאל".

י.: "יופי".

כשהלכנו על הירח 4/3/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ.: "מה שקרה זה שהבטן התהפכה ועלתה למעלה, למעלה ואז נפלה שוב למטה כמו בגלים של ים די סוער. אני לא מוגנת ואין לי איפה להסתתר. כל הדברים שציירתי - בחוץ! הם חושבים שזו מסיבה. חגיגה. וגרוע מכל - הם חושבים שאני הכלה. אני לא. אני רק מי שנושאת בזרועותיה את העבודות אל הגלריה ומדביקה אותן על הקיר. אני פחות רלוונטית בסיפור הזה. העבודות ציירו את עצמן. כל האנשים המפחידים יבואו ויסתכלו ואז יתכנסו ויתחילו להגיד כל מיני דברים עלי ועל העבודה שלי, אחד אחרי השני ואני אצטרך לעמוד שם מול כולם ולסבול את זה. הלב ידפוק כל כך חזק שאוכל לשמוע אותו שם בתוך בית החזה מרקד ומתופף. יכלתי במקום זה להיות באיזה מקום מסתור היכן שהוא ליד התקרה. מוזר כל כך. בציורים בפירוש מתואר שאני מעדיפה להתבונן מהצד, להיות לבד, באויר, מאחורי משהו שמסתיר אותי או עם הגב לכולם. עינוי של ממש. איפה חליפת הדוב שלי?"

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"
י.: "בואי, שימי את היין ואת המיץ בתיק הירוק ואל תשכחי את העוגיות ואת העציץ. הבאת את הטקסט ואת הקטלוגים? יופי, בואי, צריכים לצאת. פשוט תעשי את עצמך מרוצה מכל העניין ובואי. ככל שהשעה תגיע מהר יותר, ככה זה יעבור מהר יותר ויהיה מאחורינו. בואי."