מ.: זה מה שסמסת לי לפני כמה שבועות, כשקראת את "היינו העתיד" של יעל נאמן:
"כמו פקירים הלכנו, מבוגרים וטף, על פני ירח שאיש לא רצה לגלות".
ככה את ואני הבנו שאנחנו לא לבד.
אני מרגישה שעם כל התובנות שרכשתי בשנה האחרונה, אני שוב ושוב צריכה לעכל את הדבר החשוב מכל: אין לי שליטה על שום דבר, חוץ מאשר על ההתנהלות שלי בעולם ועל הזמן, מחשבה ורגש שאני בוחרת להקדיש לדברים. זה נשמע פשוט יחסית אבל אני כרגיל מאותגרת. רצות לי אלף ואחת מחשבות בראש. אני אמורה לחשוב על התערוכה אבל הגיעה חדשה שלא נותנת לי מנוח. היא העירה שוב את כל השדים. אני מבינה שבכל פינה הם יחכו לראות איך אני מגיבה. זה לא מבחן ואין דרך נכונה להגיב אבל למען עצמי, אני מאחלת לעצמי את היכולת "לא להתעכב על הדברים", כפי שאמא שלי מנסה ללמד אותי מאז ילדות ( אני מאד משתדלת. יש שיפור, אמא).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה