כשהלכנו על הירח 4/3/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ.: "מה שקרה זה שהבטן התהפכה ועלתה למעלה, למעלה ואז נפלה שוב למטה כמו בגלים של ים די סוער. אני לא מוגנת ואין לי איפה להסתתר. כל הדברים שציירתי - בחוץ! הם חושבים שזו מסיבה. חגיגה. וגרוע מכל - הם חושבים שאני הכלה. אני לא. אני רק מי שנושאת בזרועותיה את העבודות אל הגלריה ומדביקה אותן על הקיר. אני פחות רלוונטית בסיפור הזה. העבודות ציירו את עצמן. כל האנשים המפחידים יבואו ויסתכלו ואז יתכנסו ויתחילו להגיד כל מיני דברים עלי ועל העבודה שלי, אחד אחרי השני ואני אצטרך לעמוד שם מול כולם ולסבול את זה. הלב ידפוק כל כך חזק שאוכל לשמוע אותו שם בתוך בית החזה מרקד ומתופף. יכלתי במקום זה להיות באיזה מקום מסתור היכן שהוא ליד התקרה. מוזר כל כך. בציורים בפירוש מתואר שאני מעדיפה להתבונן מהצד, להיות לבד, באויר, מאחורי משהו שמסתיר אותי או עם הגב לכולם. עינוי של ממש. איפה חליפת הדוב שלי?"

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"
י.: "בואי, שימי את היין ואת המיץ בתיק הירוק ואל תשכחי את העוגיות ואת העציץ. הבאת את הטקסט ואת הקטלוגים? יופי, בואי, צריכים לצאת. פשוט תעשי את עצמך מרוצה מכל העניין ובואי. ככל שהשעה תגיע מהר יותר, ככה זה יעבור מהר יותר ויהיה מאחורינו. בואי."