אתמול היה יום ההולדת של ירדן - האחיין שלי שחי כאן לפני 13 שנה ונמצא במחיצתנו במשך 4 שנים. ירדן עבר הרבה בחייו הקצרים. גם הוריו וגם אחותו עברו המון באותו זמן של המחלה שלו. כולנו למדנו המון. בי התפתחה התחושה שאהבה היא החשובה מכל ושהחיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן. הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות על האושר שלי ושחשוב לי מאד למצוא אהבה בכל מיני צורות וכיוונים.
ככה נהייתי מטפלת לצד הקריירה שלי כאמנית.
תוך כדי המחלה של אמא, אני עוברת פרידה משיניי הקדמיות.
כואב.
ישר בפנים.
אין לאן לברוח.
אני חייבת להשלים עם זה ואי אפשר לבכות לאמא.
אני כבר לא בן אדם שמסתתר וגם לא כזו שתפסיק לחייך ולצחוק.
אז הנה הן:
בינתיים, שיניי הזמניות, המשונות, הלא תואמות, הלא שלי, הלא יפות.
הגוף הזה שמתפורר.
לכולם.
גם לי.
שכבתי בכיסא אצל רופאת השיניים והרגשתי שאני מתמלאת בעצבות וכאב שלא אפשרתי לעצמי לחוש קודם. עד עכשיו הרגשתי פחד וכעס אבל עם כל שיוף חשתי איך אני מעתיקה את הכאב ואת הפחד אל המקום הזה - אל הפה.
המקום בו הכל מתרחש ובא לידי ביטוי.
האגרסיה מנוטרלת, כי אסור לנגוס.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם משהו רך ושביר יותר בתוכי וגם להזין עצמי בצורה כזו עכשיו.
אני חשה שכל שן היא משיכה אחרונה בחבל הטבור המחובר ביני לבינה.
אני מרגישה שזה סמל לכל מה שהחזקתי כמסכה ומגן
ושאיפשר לי לדמיין קשר הדוק ואינסופי.
עכשיו אני מוזמנת להעביר את החבל לשקע של היקום.
אני מודה שאני חשה רק עירומה, מכוערת, מאבדת, משנה צורה וחבושה -
כך אני חשה לעת עתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה